אל תעש תפילתך קבע

הנה בימים אלו שהם ימי הרחמים והסליחות, מחוייב כל אדם לפשפש במעשיו לשוב אל קונו. ומכלל ההתחזקות המוטלת על רוב בני אדם, היא בענין עבודת התפילה, שתהיה כראוי, שישמע ה' את תפילתינו להשיבנו אליו, לקבל את תשובתינו, ושיחדש עלינו שנה טובה ומבורכת.


ובגמרא במסכת מועד קטן (כח.) אמרו, בני חיי ומזוני (בנים, חיים, ומזונות, כלומר פרנסה), לא בזכותא תליא מלתא, אלא במזלא תליא מלתא. כלומר, יתכן אדם שהוא עובד את ה' כראוי, ואף על פי כן יהיה עני, או שלא יהיו לו בנים, או שלא יזכה לאריכות ימים. וזאת משום שמזלו של אותו אדם כך הוא, שלא יהיו לו בנים, וכן על זה הדרך.


ולכאורה מבואר שלא יועילו התפילות לאדם בענינים אלו, משום שאם מזלו של אותו אדם מטבע ברייתו כך הוא שיהיה עני, מה תועיל התפילה לשנות את רוע מזלו.


אולם מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, כתב בזה, דמכל מקום על ידי תפילה אין ספק שיוכל אדם לשנות הכל, אפילו את מזלו. וסמך לדבר מן הפסוקים, "ועבדתם את ה' אלהיכם", זו תפילה. (כמו שאמרו בתענית ב. איזו היא עבודה שבלב, זו תפילה), ואחר כך נאמר, "ובירך את לחמך ואת מימיך, אלו מזונות, לא תהיה משכלה ועקרה בביתך, אלו בנים, את מספר חייך אמלא, הרי אריכות ימים. ואם כן על ידי תפילה יוכל אדם לשנות את רוע מזלו.


אולם זאת בתנאי, שתהיה התפילה בכוונה מלאה. ובפרט תפילה שאחרי לימוד תורה, וכמו שכתוב בזהר הקדוש (פרשת פנחס), ואלו דבריו: בא וראה, כל הבריות שבעולם לפני שנתנה התורה, היו תלויים במזל, ובכלל זה בני חיי ומזוני, אבל אחר שניתנה תורה לעם ישראל, הוציאם ה' משלטון הכוכבים והמזלות, וזאת למדנו מאברהם אבינו, שראה במזלו שעתיד שלא יהיו לו בנים, והקדוש ברוך הוא אמר לו, צא מאיצטגנינות שלך, כלומר, אל תתייחס לדברים אלו, כי על ידי תורה ותפילה משתנה מזלו הרע של האדם.


והנה מלבד ענין הכוונה בתפלה, צריך שתהיה התפילה בלב נשבר, וכמו שנאמר, לב נשבר ונדכא, אלהים לא תבזה. כי הקדוש ברוך הוא שומע ביותר תפלת הנאנקים ומתפללים בכל לבם לפניו. ואמרו רבותינו, אפילו כל השערים ננעלו, שערי דמעה לא ננעלו. ואם לא יוכל אדם לבכות בתפלתו מאיזו סיבה, כתב מרן החיד"א, שיוכל על כל פנים להתפלל בלב נשבר בקול בכי, שגם בתפלה כזו יש מעלה קרובה לתפלה בדמעות ממש.

וידע כל אדם, כי כל מה שיוכל לעשות ולפעול בכל מיני השתדלות שבעולם, כל זה אינו שוה כנגד תפלות הבאות מעומק הלב. ובעיננו ראינו, יהודי יקר מעיר תל אביב, שהיה דר בשכונה מלאה בכל מיני תאוות העולם, וכל ילדיהם של שכניו, שהיו מהם יהודים יראי שמים, יצאו לתרבות רעה, משום שלא עמדו בנסיונות המצויים בשכונתם. מה עשה אותו יהודי? היה מתפלל לפני ה' יתברך בדמעות שליש, יום יום, עוד מזמן שילדיו היו רכים מאד בשנים, וזכה שבאמת נתקבלו תפילותיו, וכל בניו יצאו למודי ה', תלמידי חכמים ממש, ובנותיו זכו אף הן לצאת צנועות וחכמניות, ונישאו לתלמידי חכמים, והקימו דור ישרים מבורך. ותמיד אומר אותו יהודי לכל שואליו, כי אין לו ספק בדבר, כי ילדיו יצאו מוצלחים, אך ורק בזכות הדבר הזה, שלא התעצל בתפילותיו, ועוד מזמן שהסכנה לא היתה נראית באופק, כי היו ילדיו קטנים, היה מתחנן ומתפלל כל יום בערגה ובחשק רב, שיזכהו ה' יתברך לרוות נחת מילדיו, שיהיו כולם יראי שמים. ישמע החכם ויוסיף לקח.