במקור פורסם על ידי
Yo4v
בתנ"ך ובדברי חז"ל מוצאים אנו לשונות של שבועה שאדם נשבע בחיי עצמו או בחיי אחרים, ועל כן ברור שביטויים אלה הם לשון של שבועה. כך גם הביטויים: 'באמונה' או 'באמת-התורה', וכן כשנותן אדם 'תקיעת-כף' לחבירו לצורך שבועה - כל אלה דינם כשבועה גמורה.
אמרו חז"ל: "אל תהי רגיל בנדרים - שסופך למעול בשבועות". שבועה לשווא, וכל-שכן לשקר, וכן אי-קיומה, הם דבר חמור ביותר. אפילו כאשר מתחייב אדם שבועה מן התורה, בדין ודברים שיש לו עם חבירו, אמרו חז"ל שמזהירים אותו: "שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה בסיני 'לא תשא את שם ה' אלוקיך לשווא', וכל עבירות שבתורה נאמר בהן 'ונקה' וכאן נאמר 'לא ינקה',...נפרעין ממנו וממשפחתו וכו'".
אין זה רצוי להישבע אפילו על דבר-אמת. במשך הדורות העדיפו יהודים יראי-שמים להפסיד כספים רבים ובלבד שלא להישבע או להשביע את בעל-הדין.
מי שנשבע בינו לבין קונו לעשות דבר בעתיד, יעשה כל מאמץ לקיימו. אם מצא שהדבר קשה ביותר, ישאל רב המומחה בנושא זה האם ניתן להתיר את שבועתו (לעומת זאת, נדרים רצוי לכתחילה להתיר אצל רב).
אבל רק שתידע שבשביל להישבע צריך להגיד זאת בכל ולא בכתב.
עכשיו אני יחכה ותמתין שתגיד את האמת לאמיתה כמוני שהודתי מעל 5 פעמים שהייתי ציטר אחרי ויכוח גדול עם בר[ואתה מוכן לשאול אותו אפילו].
שבת שלום